<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פט"ז</h1>
<h2>דף ח:</h2>
רבינו האיי גאון כתב בספר מקח וממכר שער נ"ו, הבכור קדושתו מרחם ונוהגת בגלות בזמן הזה, וכל בכור תם שאין בו שום מום הרי הוא לכהן והוא רשאי למכרו, אבל אין לו רשות לשוחטו לא הוא ולא הלוקחו ממנו. וכן אסור להשתמש בו שום תשמיש, ואם מת קוברין אותו כדגרסינן מסכת תמורה פרק קמא (ז' ב') הבכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט. ואי מתרמי ביה מום הרי הוא נכסי כהן יש לו לאכלו ולמכרו למי שישחטנו ולמי שיאכלנו. ואין ב"ד רשאין להניחו לישראל לשוחטו במומו אלא עד שיהיה כהן עמו שיאמר אני מכרתיו לו במומו זה, כדגרסינן סוף פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ו ב') אמר רב יהודה אין רואין בכור ישראל אלא אם כן יש כהן עמו. ומותר למוכרו לכהן ולישראל יחדו, ואף על פי שאמרו מסכת תמורה (ח' ב') אמר רב חסדא לא שנו אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור למכור, הרי אמרו (שם) שאין הלכה כן דגרסינן מר זוטרא איקלע לבי רב אשי אמר ליה טעים מר מידי, צבת ליה אומצא, אמר ליה ליכול מר דמיברי משום דבוכרא הוא, אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה מכהן זבניה. אמר לו והא אמר רב חסדא מכהן לישראל אסור, אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. ואסור למכור בכור לגוי בין חי ובין שחוט בין תם בין בעל מום כל עיקר, וחלבו מותר למכרו לגוי כדתנן (בכורות ל"א א') כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונמכרים בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים עד כאן. כתב רב אחא משבחא פרשת בא אל פרעה (שאילתא מ"ד) גבי בכור בזמן שאין בית המקדש קיים, תם קאי ורעי עד דנפיל ביה מום ונאכל לכהנים. ונראה שפסק ההיא דרב חסדא. ומיהו הא אייתי ז"ל ההיא (ביצה כ"ז א') דאמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, והאי על כרחין כרב אשי איתא, דאי לאו הכי למאי איצטריכא ליה לאמי ביקור דהא אין לישראל חלק בו ואפילו בדמיו. ובתר הכי בסוף דבריו ז"ל הביא כל הענין כמו שכתבו הגאון רבינו האי ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב שנפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין עם שמראיהם מראה מים פוסלין המקוה. ואלו היה שאובה שהמשיכו מעוטה, כלומר תשעה עשר סאין, וכ"א מי גשמים לדברי הכל הוה ליה מקוה כשר, וכן פסק רב אחא משבחא, והראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה, מגדולי הפוסקים יש שהכשירו אפילו כולה, וכן הרי"ף ז"ל דגריס בדרב דימי בכולה עד כאן. וההיא דרב דימי היא מסכת תמורה פרק קמא (י"ב ב') דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, נמצא שרי"ף ז"ל גריס בה כולה, והראב"ד ז"ל לא גריס כולה, וזה לדברי הר' שלמה, ואף על פי שהוא ז"ל אומר שסומכין על רא"ם והראב"ד ז"ל. ומסתברא שאין הפרש בהכשר המשכה בין שאובה על ידי כלים שנפלו מאליהם בצינור ובין שנשאבו על ידי אדם, דהכשר המשכה המוזכר מסכת תמורה (שם) בשאובה בכתף משתעי, דתנן (שם ע"א) רבי אליעזר בן יעקב אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאה ופותקן למקוה והן טהורין שהשאובה מטהרת ברובה ובהמשכה, אלמא אפילו המשכה דשאובה שבכתף הכשירו. ורבינו שמשון סובר דשאובה בכתף אפילו בקרקע פסולה. ומה שאמרתי לדברי הרב רבי שלמה, מפני שבהלכות הרי"ף ז"ל פרק ידיעות [שבועות ה' ב'] בהרבה ספרים לא ימצא שם כולה אלא סתם, וכן נמי כתב עליו הראב"ד בספר בעלי הנפש דבר זה לשונו הנה גם זה קשיא על דברי הרב רבי יצחק אלפאס"י ז"ל שכתב על השאובה שהמשיכוה כולה שהיא טהורה להטביל בה, א"כ אין ספק שהרי"ף גריס כולה, וכן קבלתי מרבותינו [נ"נ]. ולשון הרמב"ן ז"ל פרק המוכר את הבית [ס"ה ב'] ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו דאוריתא, אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה, ואין כאן מקום להאריך בהן. ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי ואפילו לטבול בה עד כאן. והר"מ מקוצי ז"ל במצות רמ"ח בשם רבינו יצחק בר' שמואל הביא ראיה על כולה שהיא כשרה, וכן רבינו האיי גאון ז"ל. וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממקואות ה"ט) וזה לשונו, אם ממלא בכלי ושופך והמים זוחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר. כתב הרמב"ן ז"ל [ב"ב ס"ה ב'] על צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה ואפילו לכתחלה וטעמ' משום דשאובה לאו דאוריתא וכשם שאין פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך צנור עד כאן. ומכל מקום לכתחלה טוב הוא לחוש לדברי הגאונים ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
בכור בהמה טהורה, אמרינן בספרי שאינו נוהג אלא בארץ, יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ ת"ל ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות. וכן היא סוף מסכת (חלה פ"ד מי"א) בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, והתם "בכורות" גרסי' לא "בכורים", וכן פי' שם הר"מ ז"ל. ומיהו לפי הנראה מן המשנה ההיא "בכורים" גרסינן לא "בכורות", דבבכורים קא משתעי, דאמרינן (שם מ"י) אנשי הצבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה (שמות כ"ג ט"ז) וחג הקציר בכורי מעשיך וכו', בן אטיטס העלה בכוריו מבבל ולא קבלו ממנו, יוסף הכהן הביא בכוריו יין ושמן ולא קבלו ממנו. א"כ אלו שני המעשים בבכורים קא מיירי. אבל על כרחי' ההיא דבן אטיטס "בכורות" קא מיירי, דהכי אמרינן מס' תמורה פ' אלו קדשים (כ"א א') ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, אם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים. ואמרי' בגמרא (שם) ורמינהו בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. אמר רב ששת לא קשיא הא רבי עקיבא הא רבי ישמעאל, ופי' הר"ם דרבי ישמעאל נדחת היא דאית ליה הא דמתניתן לפי שאין בכור בא מחוצה לארץ. גם התם מסכת חלה דחק הרב ז"ל עצמו ופי' ההיא דבן אטיטס בבכורות וההיא דיוסף הכהן בבכורים. ומגדולי הגאונים ז"ל פסקו שהבכור נוהג בחוצה לארץ. והכי נמי אמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א') בן אחותי יורד לבבל, יורה, יורה. ידין ידין. יתיר בכורות, אל יתיר. אם כן הבכור נוהג בחוצה לארץ ובחבור כתב הרב ז"ל בהלכות בכורים פרק ב' (ה"א) אין הבכורים נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך וכו'. ומביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג וסוריא, אבל עמון ומואב וכו'.
